חנקן אדום-ראש הוא הנפוץ מבין מיני החנקנים בישראל. זו ציפור שיר בינונית. מידות הגוף קטנות ביחס למיני החנקנים האחרים. הזכר והנקבה בעלי דגם צבעים דומה, אך נבדלים זה מזו בגוונים הדהים יותר אצל הנקבה. ניכר בדגם השחור-לבן בחלקיו העליונים בעיקר בעת תעופה. פס עין שחור ורחב נמתח מהמצח אחורה עד הכנף (אצל הנקבה הפס עדין יותר).
הכיפה והעורף בצבע חום-ערמוני (חום בהיר אצל הנקבה). הגב, הזנב והכנפיים שחורים. כתמים לבנים בולטים בשכמות, בעל-שת וכן בבסיס אברות היד. המקור קצר ומאסיבי (משמש לטריפה כמו אצל כל בני משפחת החנקנים). החלקים התחתונים בהירים. לבן-ורדרד אצל הזכר ולבן, לעיתים מעוטר סהרונים, אצל הנקבה.
מבין החנקנים הנצפים בארץ, החנקן הנובי הוא הדומה ביותר לחנקן אדום-ראש, במיוחד לאור דגם הצבעים השחור-לבן. ההבדלים העיקריים המבדילים את החנקן הנובי מהחנקן אדום-הראש הם המצח הלבן, הראש השחור והעל-שת השחור. כמו כן מימדי הגוף הקטנים יותר של החנקן הנובי.
חנקן אדום-הראש מצוי בעיקר בחורשות פתוחות עם קרחות, בשטחים חקלאיים עם עצים פזורים. הוא עומד בעמדות תצפית גבוהות כגון עצים או עמודי חשמל מהם הוא סוקר את הסביבה הפתוחה בחפשו אחר מזונו.
מידות גופו של החנקן אדום הראש:- אורך: 18 - 17 ס"מ ומשקלו 37 - 29 גרם.
חנקנים הם לוכדי חרקים, ציפורים או יונקים קטנים ומשפדים אותם על קוצים. שיטה זו מסייעת להם לבתר את הטרף לפיסות קטנות יותר, וגם לשמור אותו במעין "מזווה" שאליו יוכלו לחזור במועד מאוחר יותר. מקורם המאונקל מותאם לאכילת בשר, אך הם אינם עופות דורסים אמיתיים, ואין להם טופרים חזקים להחזקת טרפם.
חנקנים הם בעלי ראש גדול וזנב ארוך. פס שחור החוצה את הלחי הוא מאפיין מובהק של בני הסוג. ברוב המינים צבעי הזכר עזים יותר.
רוב החנקנים מעדיפים שטחים פתוחים, ואפשר לראותם אורבים לטרפם מנקודות תצפית גבוהות, כגון צמרות עצים או עמודי חשמל. הם עטים על הטרף מלמעלה, ולוכדים אותו במעופם או על הקרקע.
