חנקן גדול נמצא בבתי גידול של עצים ושיחים קוצניים ומבודדים (בתוך אזורים של עשבוניים) למשל שיטה, אטד, שיזף. הוא נפוץ בצפון קנדה, רוב אירופה, צפון אפריקה לרבות הסהרה, באסיה בחצי האי ערב, בעיקר דרך הודו ועד למזרח רוסיה, וכמובן בישראל. בארץ הוא מין יציב מצוי וניתן למצוא אותו בכל חלקי הארץ- בעיקר ברחבי הנגב ולאורך הבקע הסורי-אפריקאי ושוליו.
טורף בעיקר חרקים וחיפושניות, אך גם צפרדעים, לטאות, נחשים, מכרסמים קטנים וציפורים. עורך תצפית ועט על טרפו, לוכד את הטרף בעיקר על האדמה אך גם באוויר. משתק את הטרף ונושא אותו למקום האכילה שם משפד אותו ומשסע אותו לגזרים. לחנקן מקור חזק ומאונקל, עם בליטות דמויות שיניים, רגליים קצרות וחזקות עם טפרים חדים.
החנקן הוא ציפור טריטוריאלית כל ימות השנה. מרבה לשבת על ראש צמרת עץ ולסקור את השטח.
מקנן לרוב על עצי שיטה או שיזף. הקן נראה מבחוץ כגוש מגושם ומבפנים סלסלה מסודרת ונמצא בין מטר אחד לשבעה מעל מעל הקרקע. הנקבה בונה את הקן והזכר בעיקר שומר עליה. גודל המטולה הוא 5–7 ביצים, שצבען לבן-אפרפר ומנוקדות בצבע זית. הנקבה דוגרת לבדה במשך כ-15 יום והזכר מאכיל אותה. הגוזלים בוקעים עיוורים ועירומים. ההורים מאכילים אותם 20 יום בקן ועוד כשבוע לאחר יציאתם. החנקן משלים בדרך כלל שני מחזורי קינון בשנה.
חנקנים הם לוכדי חרקים, ציפורים או יונקים קטנים ומשפדים אותם על קוצים. שיטה זו מסייעת להם לבתר את הטרף לפיסות קטנות יותר, וגם לשמור אותו במעין "מזווה" שאליו יוכלו לחזור במועד מאוחר יותר. מקורם המאונקל מותאם לאכילת בשר, אך הם אינם עופות דורסים אמיתיים, ואין להם טופרים חזקים להחזקת טרפם.
חנקנים הם בעלי ראש גדול וזנב ארוך. פס שחור החוצה את הלחי הוא מאפיין מובהק של בני הסוג. ברוב המינים צבעי הזכר עזים יותר.
רוב החנקנים מעדיפים שטחים פתוחים, ואפשר לראותם אורבים לטרפם מנקודות תצפית גבוהות, כגון צמרות עצים או עמודי חשמל. הם עטים על הטרף מלמעלה, ולוכדים אותו במעופם או על הקרקע.
